"זכות גישה לרשומה ציבורית" לעומת "זכות לא למסור את העבודה": איפה האינטרס הציבורי?"

אנו שמחים להביא לך פוסט אורח מאת Lokesh Vyas, על עניין RTI שהעלה כמה שאלות מעניינות הקשורות לזכויות יוצרים. לוקש הוא בוגר בית הספר למשפטים, אוניברסיטת נירמה ומועמד נכנס ללימודי תואר שני ועמית מידע צדק במכללה למשפטים של אוניברסיטת וושינגטון, וכתב בעבר פוסטים עבורנו כאן ו כאן.

"זכות גישה לרשומה ציבורית" לעומת "זכות לא למסור את העבודה": איפה האינטרס הציבורי?"

לוקש ויאס

In ראג'יב קומאר נגד ג'מיה מיליה איסלמיה (12 באפריל 2021), נראתה התגוששות מעניינת ביותר עם זכויות היוצרים על תזה מול זכותו של אדם לקבל מידע על פי חוק הזכות למידע, 2005. ועדת המידע הראשית (CIC), תוך העדפת זכויותיו של מחבר, ערך הערכה רופפת של סעיף 8(1)(ד) של חוק RTI המאפשר לרשות ציבורית לשלול מידע הכרוך בקניין רוחני על בסיס שחשיפתו תפגע במצב התחרותי של הצד השלישי.

הפוסט הנוכחי דן ביישום (שגוי?) של סעיף 8(1)(ד) על ידי ה-CIC וטוען כי התזה היא מסמך ציבורי לפי הנחיות UGC שלא ניתן למנוע מהציבור.

רקע

המערער ביקש עותק של עבודת דוקטורט בשם "מחקרים על כמה גנים מקבעי חנקן של Azotobacter vinelandi" מ-Jamia Millia Islamia, אוניברסיטה מרכזית ורשות ציבורית למטרות RTI Act. קצין המידע המרכזי (CPIO) הכחיש זאת בטענה שהוא הוכנס ל"משמורת בטוחה מוחלטת" בהוראת הרשות המוסמכת של האוניברסיטה. ובערעור, רשות הערעור הראשונה ("FAA") דחתה גם מידע לפי סעיף 8(1)(ד) לחוק RTI, 2005.

בפני ה-CIC, CPIO טען כי המלומד "כבר קיבל" פטנט אמריקאי ו"מתכוון" להגיש בקשה לפטנט הודי ביחס לעבודת המחקר שלו; לפיכך, ישנם סיכויים לניצול מסחרי של עבודתו. מנגד, המערער הדגיש את טיבו של המידע המבוקש כמחקר אקדמי שהאוניברסיטה מחויבת לפרסם לפי פקודה 9(IX) של JMIU.

ה-CIC הצדיק בקצרה את דחיית המידע לפי סעיף 8(1)(ד) וקבע כי עצם התיישנות הפרסום אינה מסירה את ההגנה הזמינה לפי סעיף 8 ו/או 9 פטורים לפי חוק RTI. זה ציין כי "למרות פקודות האוניברסיטה הרלוונטיות הקובעות גישה ..., זכותו של האוניברסיטה למנוע תזה אחת כזו בסודיות מוחלטת על רקע כדאיות מסחרית ותחרות בשוק."

הערכה

בהצדקת ההכחשה העלה ה-CIC שתי הערות מרכזיות – ראשית, חובת הגילוי על פי הפקודה, היא שיקול דעת; שנית, מוסדות יכולים לסמוך על סעיף 8 חריגים כאשר המידע המבוקש אינו מתאים לרשימה של סעיף 4.suo moto גילוי חובה.

אך ה-CIC לא הבחין/התייחס לשפת החובה המשמשת בפקודה (ההדגשה הוספה):

14(ב) " ...שני עותקים בכריכה קשה ושני עותקים רכים של הדוקטורט המתוקן. עבודת הגמר יחד עם שני העותקים הרכים של תקציר התזה יוגש על ידי המחלקה הנוגעת בדבר (...)

אחד מהעותקים הרכים של התזה והתקציר יוגש על ידי המבקר בבחינות למאגר דיגיטלי של INFLIBNET ועוד לפרסום בפורטל האוניברסיטה."

ברור שהפקודה מחייבת את הפונקציה הספציפית להעמיד את התזה לרשותה. כדי לקבוע כי שיקול הדעת לבצע את התפקידים הללו הוא של המוסד, עצמו ידרוש כמה סיבות חזקות. טיעון אחד יכול להיות כי מתחת היררכיה של חוקים (ראה פסקאות 39-40), זכות על פי חוק סטטוטורי עדיפה על חובה שנקבעה על פי חוק עזר ביצוע. עם זאת, גם בכך אין די כדי לקבוע כי ביצוע התחייבות חשוף ל'פררוגטיבה' של המבצע, במיוחד כאשר לא נקבעו רציונל או תנאים.

בנקודה השנייה: עצם זמינותו של חריג אינה מחייבת את ישימותו. ה-CIC קבע כי קיים חריג של סעיף 8(1)(ד), שכן גילוי התזה אינו נופל תחת הרשימה של סעיף 4 - גילויים suo moto. אבל, הצו לא ברור כיצד המחדל הספציפי הזה מבסס את החלת החריג. גם אם ההקפדה על הפקודה היא על פי שיקול דעת, לא ניתן להחיל את אותו הדבר על UGC (סטנדרטים מינימליים ונוהל להענקת תארים M.PHIL./Ph.D), תקנות, 2016 וחוק UGC, 1956 אשר חלות עליהם יישום חובה על אוניברסיטאות.

כוונה להחריג מול חובת גילוי? בחינת יישום סעיף 8(1)(ד)

הצדקה עיקרית לאי חשיפת התזה נובעת מ'כוונתו' של המועמד לדוקטורט לבקש הגנת פטנט על עבודתו. אבל זה בעייתי שכן עצם הכוונה להבטחת פטנט לא צריכה להצדיק מניעת מידע מגישה לציבור, שגילויו הוא חובת המוסד. מה זו ה'כוונה' הזו בכלל? בקשת ה-RTI הוגשה בשנת 2019 בתגובה לכך ה-CPIO טען כי למחוקר יש פטנט בארה"ב, על ההמצאה שנדונה בתזה שלו. אם המלומד היה בעל פטנט בארה"ב (על ההמצאה המבוססת על התזה שלו), זה כבר גילוי למטרות הגשת בקשת פטנט נוספת בהודו, ארה"ב (35 USC 12) או בכל מקום אחר, כי הענקת פטנטים כוללת בהכרח פרסום של המצאה. לכן, כל הבלאגן הזה סביב התזה לא הגיוני מכיוון שכל אחד יכול להעלות את בקשת הפטנט. אבל האם באמת היה לו פטנט שניתן בשנת 2019 (כפי שנאמר על ידי ה-CPIO) על המצאה שנחשפה בתזה שפורסמה באותה שנה? הענקה מהירה כזו אינה סבירה.

הבה נניח שה-CPIO התכוון לכך שהמלומד 'הגיש' בקשת פטנט במקום זאת. במקרה זה, אם הוא רצה להגיש פטנט על אותה המצאה בהודו, היו לו 12 חודשים להגיש את הבקשה לפטנט לאחר מכן לתביעת תאריך העדיפות [סעיף 29(2)(ב) נקרא יחד עם סעיף 135 של הפטנטים חוק, 1970]. ה-CPIO לא התייחס לתאריך בקשת הפטנט בארה"ב, אך בהתחשב בכך שבקשת ה-RTI הוגשה ב-/לפני 26/03/2019, עברו כבר יותר משנתיים מאז. גם אם נתעלם מכל זה (האם אפשר?), ה-CPIO לא התייחס למועמד שיביא הוכחה כלשהי כדי לקדם את כוונותיו לקבל את הפטנט. האם הרשות הציבורית 'חרדה' מחובתה על רקע דבריו הבלתי פורמליים של אדם פרטי? האם בכלל אפשר להגיש בקשת פטנט (בתום לב) על משהו שכבר נחשף שנתיים קודם לכן? למעשה, כל זה עדיין לא אומר בהכרח שראיות מגובות מילים פורמליות המראות כוונה, מספיקות כדי לעקוף את סעיף 2(2)(ד) – אבל נעזוב את זה לעת עתה.

הדבר מטשטש בבירור את תחולת סעיף 8(1)(ד). ה-CPIO הודה שבדרך כלל המוסד מעמיד את התזה לרשותו בספרייתו עם אמצעי הגנה מסוימים כדי להבטיח שה-IPR של מחבר התזה נשמר. לפיכך, הרשות הציבורית מבטיחה שקיימת הרמוניה בין גישה למידע לבין אמצעי הגנה המבטיחים את בלעדיותו.

עם זאת, בהינתן החלטת ה-CIC הנוכחית, 'אחריות' זו להגיע לאיזון הנ"ל נעשית לפי שיקול דעת. הצו קובע רף נמוך מאוד לשלילת מידע לפי סעיף 8(1)(ד), עד כדי כך שהצהרת כוונות לכאורה לא מבוססת של צד שלישי לעשות משהו שאולי אפילו לא ניתן לעשות עוד, משמשת כ די הצדקה לכך שהרשות הציבורית לא תמלא את חובתה ותתבע את מרחב הפעולה לפי ההוראה לעיל.

חובת האוניברסיטה לגלות תזה – מסמך ציבורי

סעיף 8(1)(ד) מחייב עמידה בשלושה יסודות למניעת המידע, דהיינו- מידע הכרוך ב-IP; חשיפתם תפגע במצב התחרותי של צד שלישי; וכן, היעדר אינטרס ציבורי נוגד גדול יותר.

כאן, ה-CPIO הצדיק אי חשיפה על בסיס כוונתו של המועמד לדוקטורט לרשום פטנט על עבודתו והאינטרס המסחרי הפוטנציאלי הקיים בעבודתו. עם זאת, זה נעשה מבלי להסתכל על הערך התחרותי של התזה והאינטרס הציבורי הכרוך בגילוי כאמור כנדרש על פי החוק.

בהסתכלות על הכללים שנקבעו עבור עבודת M.Phil/PhD בתוך המוסד ובאופן כללי על ידי ועדת המענקים של האוניברסיטה, נראה כי התזה היא מסמך ציבורי שחויב לפרסום. באופן רלוונטי, מהקבלה ועד להגשת התזה, פקודת ה-JMIU מתייחסת לתזה כמסמך לא סודי המערב כמה ועדות ואנשים ומבצעת מספר בדיקות (למשל דוחות התקדמות מפורטים, מצגות קדם-דוקטורט, Viva voce וכו'). יש לציין שבדיקות ותהליכים אלה כרוכים חיצוני אנשים ואנשים ממחלקות/מרכז/ פקולטה אחרים [סעיפים 3(ג) ו-5(ד)].

מה שהופך אותו ליותר 'לא סודי' הוא שהאוניברסיטה מחויבת לסעיף 14(ב) לפקודה, וכן לסעיף 13.1 לחוק. תקנות UGC (מינימום סטנדרטים ונוהל להענקת תארים M.PHIL./PH.D), 2016 המחייבת הגשת עותק אלקטרוני של עבודת הדוקטורט ל- מאגר דיגיטלי של INFLIBNET, להנגיש אותו לכל המוסדות/מכללות.

לפיכך, ברור כי עבודת הדוקטורט היא מסמך ציבורי הן על פי פקודת JMI והן על פי חוק ותקנות UGC. לכן, אין שיקול דעת של האוניברסיטה (לא) לפרסם אותו.

זכות גישה לרשומות ציבוריות נגד הזכות למנוע יצירה מהציבור

התזה בהיותה רשומה ציבורית מעלה שאלה חשובה בדיני זכויות יוצרים ביחס לשליטתה על ידי המחבר. מדיניות המחקר, מדיניות ה-IPR והפקודה של JMI שותקות לגבי הבעלות על זכויות יוצרים בעבודת הגמר. עם זאת, נראה הוגן להניח שהתנהלות האוניברסיטה והסטודנטים מלמדת שהבעלות היא של המחבר עם רישיון לא בלעדי לאוניברסיטה. הרישיון הלא בלעדי של האוניברסיטה עולה מהפקודה ומהנחיות UGC המתנות את הקבלה בקצבה/דרישה מהאוניברסיטה לשמור את התזה במאגר הדיגיטלי שלה ולהפוך אותה לזמינה לאחרים דרך המאגר הדיגיטלי של INFLIBNET.

למרות שלא נטען, ההצדקה לכאורה לאי העברת היצירה לציבור על ידי המלומד מקורה בסעיף 14(א)(iii) המקנה לו זכות בלעדית למסור את היצירה לציבור. אבל זה לא עולה בקנה אחד עם תנאי הקבלה ותנאי הקבלה לתוכנית הדוקטורט, שמחייבת ככל הנראה הגשת התזה והפרסום שלה על ידי האוניברסיטה.

שימוש הוגן ואינטרס ציבורי

גם אם מתעלמים מכך, סעיף 14 מגיע עם קבוצה של חריגים כמו סעיף 52, סעיף 31, 31A ו-31B, מה שהופך אותו לזכות לא מוחלטת. באופן ספציפי, סעיף 52(1)(א)(i) מאפשר לאנשים להשתמש ביצירה ל"שימוש פרטי או אישי, לרבות מחקר". עם זאת, סעיף 52 אינו מעניק למשתמש 'זכות גישה ליצירה' גם אם מדובר ברשומה ציבורית. זכות זו עשויה להגיע מחוקים אחרים, כמו RTI במקרה הנוכחי. לפיכך, כדי ליישם את הוראות חוק זכויות יוצרים ו-RTI, לא ניתן למלומד למנוע את עבודתו מהציבור. זה גם זוכה לתמיכה מחוק הרשומות הציבוריות, 1993 וחוק הראיות ההודי, 1982 (סעיף 74) (אם כי לא עוסק ישירות בעבודה אקדמית) המעניקים הערכה כבדה להנגשת רשומות ומסמכים ציבוריים.

יש לציין שהדרך שבה זכויות יוצרים צריכה להיות מאוזנת בין זכויות משתמש וזכויות יוצרים (אם כי האיזון עשוי להיות מביך, קרא כאן עמ' 44-48), חוק RTI נועד גם ליצור איזון בין האינטרס הציבורי לאינטרסים הפרטיים. הדרך הטובה ביותר לעשות זאת במקרה הנוכחי היא לא לאפשר לחוקר למנוע את התזה שלו. כי בסופו של דבר, סעיף 8(1)(ד) הוא הוראה לא מוחלטת (ICAI VS Shaunak, פסקה 19), שפירושו ויישומו תלוי באינטרס הציבורי, ששוב הוא 'אלסטי ונוטל את צבעו מהחוק שבו הוא מתרחש' (BPSC נגד סייד חוסיין, סעיף 23).

כאן, השימוש במטרת התזה למחקר כפי שהוכח בסעיף 52 מותנה בגישה אליו, הזמינה באמצעות חוק RTI, ומכאן שגילוי זה יהיה אינטרס של הציבור כפי שנקבע על פי חוק זכויות היוצרים וחוק RTI. .

מלבד הדגשת הצורך ביישום החריגים לפי חוק RTI, המקרה הנוכחי מעלה שתי שאלות חשובות לדיון נוסף: ראשית, האם יש להגן על יצירות אקדמיות על ידי חוק זכויות יוצרים. שנית, מהו היקף הזכות לחקור בחקיקה ההודית, במיוחד חוק זכויות יוצרים ומחשבות הקוראים על שאלות אלו יתקבלו בברכה.

המחבר רוצה להודות ל- Swaraj Barooah ו- Praharsh Gour על ההשקעה שלהם ביצירה זו.

מקור: https://spicyip.com/2021/07/right-to-access-a-public-record-vs-right-to-not-communicate-the-work-where-is-public-interest.html