בשבוע שעבר כתבתי על הזהות הצבאית המונחת על ידי רשויות אזרחיות בהקשר של יחסי אזרחים-צבאיים. הטענה שהועלתה הייתה שההשפעה של זהותו המעורפלת של הצבא יכולה להתבטא בייעוץ צבאי נגוע. זה, בתורו, עלול לעלות לאומה ביוקר. למעשה, התופעה מרובדת על גבי מאבק זהות נוסף שהעמיק לפני שלוש שנים כאשר ממשלת נרנדרה מודי יצרה את תפקיד הרמטכ"ל והטילה עליו מנדט לבצע מבנה מחדש של הכוחות המזוינים על ידי יצירת תיאטרון/פיקודים משותפים. לאחר מכן, מה שהתרחש ככל הנראה הוא הגברת מאמצי השימור העצמי עקב איומים נתפסים על זהות השירות האישית, שהתבססה באופן מסורתי על זהות יבשתית, ימית ואווירית. אינטגרציה באמצעות ארגון מחדש עומדת בפני רוח נגדית שנגזרת מתפיסות כאלה. התוצאה הסופית היא שפיקוד התיאטרון לא נראה באופק.

בחינה של תפיסות של כל שירות עשויה לחשוף את הדינמיקה של הכוחות הפועלים המהווים מכשולים בפני האינטגרציה, שהיא המטרה המרכזית של הרפורמה.

הזהות הבסיסית של הצבא מושתתת על התפיסה שהיא הכרחית לשליטה בקרקע. שליטה כזו מתבצעת על ידי החייל עם אקדח, אם כי נתמך על ידי קשת של מתקנים שיכולים לכלול מודיעין, כוח אש, לוגיסטיקה וכו'. הגנה על גבולות הקרקע העצומים של הודו היא התפקיד העיקרי של הצבא. כוח אדם הוא בסיס המשאבים העיקרי שלה, אשר מתווסף כל הזמן על ידי התקדמות טכנולוגית בתחום ההגנה, כוח האש, הניידות והתקשורת. הטכנולוגיה גם יוצרת הזדמנויות לצמצום כוח האדם באמצעות התקדמות באוטומציה ורובוטיקה. אבל בהתחשב בגבולות היבשתיים העצומים ובאופי שני היריבים העיקריים, עדיין לא ברור באיזו מידה ניתן להחליף כוח אדם בסוכנות טכנולוגית כלשהי.

מבחינת הצבא, כוח אדם הוא ביסודו שאין לו תחליף והשקפת זהותו היא שבכל הנוגע ללוחמה יבשתית, לכן יש לנצל את כל הגורמים הצבאיים האחרים כמו כוח אווירי כדי לתמוך בו בביצוע תפקידו העיקרי של הגנה על גבולות יבשתיים.

חיל האוויר יצק מזה זמן רב את זהותו ככוח 'אסטרטגי' שיש לו פוטנציאל של גמישות, טווח הגעה, מהירות והרס. תפקידו העיקרי הוא בהחלשת היכולת האסטרטגית של היריבים שיכולה לכלול מטרות כלכליות, פוליטיות או צבאיות. תמיכה צמודה לצבא נתפסת כמשימה משנית בקטגוריה הטקטית וכזו שהוחלפת יותר ויותר בטילים יבשתיים, ארטילריה, מסוקי תקיפה ומזל"טים.

במשך זמן רב הם הצהירו כי תת ההערכה של הפוטנציאל של הכוח האווירי הובילה לליקויים כרוניים ביכולת הלחימה.

תפקידה בתחום הימי צפוי גם להיות השחקן המוביל באותם אזורים שבהם מטוסיה יכולים לפעול משדות תעופה המבוססים על שטחי איים או חלקים מחצי האי הודו. תפיסה זו מתנגשת לעתים קרובות עם הטענה של חיל הים כי תעופה מבוססת נושאות מטוסים היא הכרחית, ולכן יש לתת עדיפות לרכישה.

חיל הים רואה בפוטנציאל האסטרטגי של הודו מתערער היסטורית בגלל עיוורון הים של המדינה. היא מאמינה שיש לה את היכולת לפתח את יכולתה הימית כל עוד ניתנת לה המשאבים הפיסקאליים הנדרשים. ניסיונותיה לגייס נתח גדול יותר מתקציב הביטחון לא צלחו עד כה, והיא מקווה שהמעבר למערכת פיקוד התיאטרון יביא להקלה בשל כדאיות תהליך התכנון הוליסטי ומתבסס על ראייה אסטרטגית רחבה יותר. בסך הכל, מבחינת זהות, היא כנראה מקווה שזהותו שהודחקה מזמן תקבל את התמורה שלה.

המעבר למפקדות התיאטרון אינו יכול להיות מושג ללא מהפך כלשהו בתוך כל שירות לגבי הזהות שלו, המעוגנת בעיקר בשלושת הגיאוגרפיות של היבשה, הים והאוויר. הדרישה היא של שינוי בתפיסות העצמיות שלהם והיא בעיקרה על השקיית זכויות הבעלות הנלקחות על שלוש הסביבות. חוסר היכולת להגיע לקונצנזוס על ההמשגה של מערכת התיאטרון היא כנראה התוצאה ששורשיה נעוצה ברצון של כל שירות לשמר את הזהות האישית שלו או לחזק אותה. חיל הים כנראה רואה בזה הזדמנות (משאבים נוספים). חיל האוויר מרגיש מאוים (איבוד שליטה על נכסי חיל האוויר). הצבא רואה גם הזדמנויות (יותר שליטה) וגם איומים (אובדן כוח אדם).

מהדיון עד כה יהיה ברור שיש שלושה תחומי מחלוקת. הראשון, הוא הארכיטקטורה הגיאוגרפית של פיקוד התיאטרון. שנית, תהליך תכנון הכוח. ושלישית, הבקרה התפעולית והיישום של נכסים שונים המופעלים על ידי שירותים שונים.

פקודות התיאטרון חייבות להיות מבוססות על תחומים יבשתיים וימיים וקשורים ליריבים הנוגעים בדבר. כמו כן, אם מבחינה רעיונית, מקובל שתיאטרונים גדולים מאפשרים שיתוף פעולה גמיש יותר במספרים גדולים, לא קשה להעלות על הדעת שני תיאטראות יבשתיים (צפוני ומערבי) ושני תיאטראות ימיים (מזרח ומערב). נקודה חשובה שיש לזכור היא שיש לתת לתיאטראות אחריות גם על ביטחון הפנים שאמור להקיף את כל גוש האדמה בתחומי השליטה שלהם.

השלב הבא הוא להתמודד עם הרעיון הרווח של בעלות על תחומים גיאוגרפיים. זכויות הבעלות נושאות אווירה של שייכות תמידית. בפועל, המשמעות היא שהצבא, הצי וחיל האוויר תובעים זכויות בלעדיות על התחומים הגיאוגרפיים הללו. מה שנדרש במקום זאת הוא המעבר למושג אחריות המאפשר תכנון משותף ארוך טווח וביצוע תפעולי מבוזר.

תהליך התכנון המשותף ארוך הטווח הוא המפתח להחלטה באמצעות קונצנזוס על הקצאת תקציב ומשאבים לשלושת השירותים. תפקיד ה-CDS בהשגת קונצנזוס הוא מכריע. באופן אידיאלי, זה צריך להיות מיודע על ידי אסטרטגיית ביטחון לאומי, שלמרבה הצער הייתה חסרה לפחות בתחום הפתוח. בהיעדרה, מדובר במגבלה אך כזו שלא אמורה להוות מעצור, שכן איומים פוליטיים וצבאיים ברורים וניתן היה לדמיין יצירת נכסים צבאיים כדי לעמוד בהם. אם יאומץ תהליך התכנון המשותף, זה יסייע להפיג במידה מסוימת את החששות שטמונים השירותים לגבי הקצאת משאבים לכל אחד.

תכנון וביצוע תפעוליים משותפים חייבים לאמץ את המושג 'תפקידים מובילים'. במקום בעלות, הדגש צריך להיות על התפקידים המובילים של כל שירות בהתאם להקשר. ההקשר קובע מי ישחק איזה תפקיד. זה יעזור להשתמש במכשירים המתאימים בצורה אופטימלית להשגת המשימה והוא אדיש לבעלות על סמך תחומים גיאוגרפיים. לכן, במידת הצורך, ניתן להשתמש במל"טים הנשלטים על ידי נושאות מטוסים כדי לכוון לספינות וגם למטרות פנימיות. לחלופין, ניתן להשתמש ברחפנים יבשתיים כדי למקד ספינות או מטרות יבשתיות.

כוח קרקע, חיל הים והאוויר אינו בבעלות אף תיאטרון, אלא מנוצל בגמישות באמצעות תהליך תכנון מבצעי משותף מרכזי ברמות שונות, שאחריו עשוי להיות ביצוע מבוזר.

חבל לתת לבעיות זהות בין שלושת השירותים לעכב את קצב הרפורמה המבנית המשמעותית ביותר. היא מחייבת את ההנהגה הצבאית לשנות את נקודת המבט לכוח צבאי במקום להיות קשורה לתפיסה המושרשת פנימה בכוח היבשה, הימי והאווירי. נקודת מבט לא מפלגתית מצד כל שירות להשגת שיתוף פעולה מעמיק היא צורך השעה.